שינוי שיטת המשטר - כאן ועכשיו - יורי גנקין 

שינוי שיטת המשטר - כאן ועכשיו - יורי גנקין

מדי סוף שבוע עורכים מובילי המחאה החברתית הפגנות בכל רחבי הארץ. מעפולה וחיפה בצפון ועד באר שבע בדרום. השלטים אותם נושאים המפגינים עמם לאורך כל הדרך מדברים על דיור, על חינוך ועל בריאות אך הדבר החשוב ביותר הוא לא הפיכתה של מדינת ישראל למדינת רווחה (משום שגם בתרחיש כזה יהיה מעמד הביניים הראשון לשאת בנטל) כי אם שינוי שיטת הממשל שהפכה לבעיה החמורה ביותר בישראל.

בחודש האחרון שמענו אינספור פעמים את צירוף המילים "דיור בר השגה" , קרי דיור שייבנה על קרקע מסובסדת ויופנה לזוגות צעירים אשר יוכלו לרכוש את הדירות במחיר מופחת. חשוב לזכור כי דירות כאלו כבר נמצאות בשוק אך הן אינן מוצעות ואינן משווקות לאוכלוסיה שזקוקה להן כמו אוויר לנשימה, ההפך הוא הנכון. הדירות הללו כפי שדווח למשל ב-YNET לפני מספר שבועות משווקות למגזר הדתי שמיוצג בכנסת ישראל על ידי ש"ס ויהדות התורה. הציבור החילוני שבימים כתיקונם נושא בנטל המיסים הכבד ממילא יוצא גם כאן עם ידו על התחתונה.

אז למה זה קורה? התשובה ברורה – שיטת הממשל הקלוקלת שמלווה אותנו מזה 63 שנים. שיטת ממשל שהופכת את עיקרון האחריותיות (Accountability) של נציגי הציבור כלפי שולחיהם להמלצה בלבד.

תחשבו על זה, כשאתם בוחרים במפלגה זו או אחרת סביר להניח כי אתם עושים זאת בגלל המנהיגים שנמצאים בצמרת הרשימה של אותה המפלגה (נשאיר בצד את הצבעות המחאה הלא פחות שכיחות בימינו). בבחירות האחרונות למשל הסלוגן המנצח של קדימה בשבועיים האחרונים שלפני יום הבחירות היה "או ציפי – או ביבי" – אף אחד לא דיבר על עתניאל שנלר, שלמה מולה או אחרים. כך נוצר מצב שכל אותם חברי הכנסת הלא מוכרים לציבור עושים את דרכם למשכן המחוקקים על גבי העגלה שנקראת ראש המפלגה וכל עוד מקומם ברשימה מובטח באופן יחסי הרי שאין להם כל תמריץ לייצג נאמנה את האנשים שבחרו בהם – כי בפועל לא ניתן להעמיד אותם "לדין פרלמנטרי" כפי שלמשל מאפשרת השיטה האמריקאית.

במדינה שבה נערכות בחירות כל שנתיים וחצי בממוצע לא ניתן לממש שום תוכנית לטווח ארוך – תוכניות חומש שיהפכו את ישראל למדינה מתוקנת עם חינוך ממדרגה ראשונה, עם מערכת בריאות שתהפוך את הסיאוב הבירוקרטי לנחלת העבר וכמובן שגם עם פתרונות דיור ותעסוקה שיהפכו את חייהם של האזרחים הישראלים לטובים יותר. הרבה יותר קשה ואפילו בלתי אפשרי ליישם את כל הפתרונות הללו כשכל ממשלה חיה למעשה על זמן שאול.

בל נשכח כי ההסכמים הקואליצוניים ושיטת הממשל הנוכחית מחייבים את ראש הממשלה למנות את חברי הכנסת הבכירים במפלגות השותפות לקואליציה למשרות מינסטריאליות בכירות כאשר הקשר בין התחום לבין האדם המנהל את המשרד – מקרי בהחלט. וגם זה במקרה הטוב. עמיר פרץ הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר של השנים האחרונות אבל הוא בוודאי לא הדוגמה היחידה. איך שלא תסתכלו על זה – אין מנוס ממינויים של שרים שאינם חברי כנסת – שרים שלא יהיו תלויים במאזן כוחות פוליטי זה או אחר. בה בעת גם ראש הממשלה חייב לדעת כי מהרגע בו נבחר לתפקיד – ניתנת לו רשת ביטחון של ארבע שנים לבצע את תפקידו (אלא אם נפל פגם של ממש בכהונתו). זוהי הדרך היחידה לפתרון.

כולי תקווה שמובילי המחאה מרוטשילד, מכיכר המדינה, מבאר שבע ומחדרה ישכילו לנצל את המוממנטום ולהפנים  את העובדה ששינוי סדר העדיפויות הוא הכרח שלא תקף אך ורק בנוגע לממשלה כי אם גם מבחינתם – הדבר החשוב ביותר הוא שינוי שיטת הממשל – כאן ועכשיו.  

לפוסטים נוספים - היכנסו לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין